כתב העת אדם עולם - גיליון יולי-אוגוסט 2008

דבר המערכת

מדע הרוח האנתרופוסופי והחברה אשר צמחה מתוכו נוסדו בידי רודולף שטיינר (1925-1861) באירופה בסוף המאה התשע עשרה. שטיינר הביא אז לעולם דרכים חדשות, המתאימות לתקופה המודרנית, לחיבור אל עולמות הרוח.
בשנים 1923-1922 נוצרו ניגודים בין קבוצות שונות בתוך החברה האנתרופוסופית. אנשים רבים חשו שחסרה חוויית קהילה בחברה בה חיו וחיפשו אלטרנטיבות מחוץ לאנתרופוסופיה. החיפוש אחר המרחב הקהילתי התומך ידוע לנו גם מן ההיסטוריה היהודית והארץ ישראלית. דוגמאות לכך הן התנועה הקיבוצית שקמה באותן שנות משבר, הקיבוץ העירוני שהתבסס במספר יישובים בעשורים האחרונים והיישוב הקהילתי על סוגיו, הן היהודי הדתי והן החילוני. בשנות ה30- של המאה העשרים החלה קהילה אנתרופוסופית ראשונה להיווצר בארץ ישראל, שאחת הפעילות הבולטות בה היתה אנה ריכטר מאי, ציירת שעבדה עם רודולף שטיינר (ר' כתבת תחקיר ראשונה על דמותה ופועלה בעמוד 20).
רודולף שטיינר חזר ואמר באותן שנים כי באנתרופוסופיה עצמה קיימת האפשרות לבנות את הקהילה המיוחלת. שטיינר הגדיר באופן ברור את ההבדל בין הדרכים הרוחניות המסורתיות לבין הדרך הרוחנית החדשה. בטקסים הדתיים חוויית הקהילה מוענקת כביכול מגבוה, בתיווך אנשי הדת תוך שמירה על ההיררכיה של הממסד הדתי, ודרך פעילות פנימית מסוימת של חברי הקהילה. ואילו בדרך המתאימה לתקופה המודרנית, יכולה חוויית הקהילה להיות מושגת על ידי חברי הקהילה עצמם, במפגשים אנושיים ביניהם, וללא תיווך. בתהליך ההכרתי חווים האנשים באופן מודע כיצד מחשבותיהם ורגשותיהם מתרוממים אל עבר העולם העל חושי (לקוח מהעולם החברתי כאתר התקדשות מאת הארי סלמאן, הוצאה עצמית של ורדה שילה, בתרגום תומר רוזן, עמוד 84).
האנתרופוסופיה, בהיותה דרך רוחנית חדשה ומודרנית, איננה, אם כן, דת במובן הישן והמסורתי של המילה. הדרך האנתרופוסופית שמה את האדם באשר הוא במרכז העולם ומדגישה את ההיבטים האנושיים האוניברסליים שלו ולא את הפרטיקולריים (מוצאו, דתו, או השתייכותו הלאומית). את הדיון בעניין זה פתח בגיליון הנוכחי גלעד גולדשמידט (ר' עמוד.10) בהתייחסו לסוגיית הארגון הדתי חרדי אשר עסוק בימים אלה בפעילות נגד האנתרופוסופיה – "יד לאחים”. במאמרו של ד"ר ישראל קורן תוכלו לקרוא התייחסות לאותה סוגיה מצד היהדות, ובאופן ספציפי – על כפל פניה של הלאומיות היהודית (הפנים האוניברסליסטיים והפרטיקולריים) על פי הרב קוק.
אך מה באמת יכול לבנות קהילה חדשה, ומה יכול להחליף היום את הטקסים הדתיים מבלי לערער על תרומתם וחשיבותם?
הבנה אמיתית של האנתרופוסופיה קשורה בקשר הדוק ועמוק בהבנה של האדם האחר. שטיינר הצביע על כך שהחל מן המאה העשרים אנשים חווים צורך הולך וגובר להתקרב אל האחר, להתעורר בתוך נפשו ורוחו וכך להגיע לתודעה עצמית ולתודעת עולם גבוהה יותר. כששני אנשים או יותר נפגשים, מתוך עניין אמיתי ועמוק זה בזה, מתרחשת פעילות בעלת כוחות חיים ומרפא. זהו המקדש האמיתי של זמננו. החוויה הנוצרת במפגש של שיחה והקשבה אמיתיים היא חוויה המרוממת את הנפש אל ספרה על חושית. זהו סוג של פעילות הדורש מרכז ברור ובטוח של כוחות "אני" ויחד עם זאת יכולת לצאת מתוכו אל ההיקף – אל האחר ואל העולם. וכך כותב אודי לוי במאמרו, הפותח את הגיליון:
"היכולת לנטוש עמדות פנימיות, מתוך אמון שלא מדובר באובדן זהות, הוא תנאי בעל חשיבות מהותית בתחום התקשורת הבינאישית. מי שאינו נכון לנטוש עמדות פנימיות לא ייפתח לקבלת עמדות של הזולת. התפתחות אמיתית, פיסית, ביולוגית או פסיכולוגית, מותנית בשיתוף פעולה ובקומוניקציה" (ר' עמ' 8).
האם תמיד ובכל מקרה הדבר אפשרי? מהי הפעילות הפנימית הנדרשת לצורך כך?
עונת הקיץ היא עונה המזמינה את האדם להתאמנות נפשית ורוחנית ממין זה. דבריו של אודי לוי מהדהדים לכל אורך הגיליון. הם מעלים לתודעה את שאלת המפגש העומדת בלבה של האנתרופוסופיה – כיצד נפגוש אדם אחר בעת עימות ומחלוקת? כיצד נוכל להתמודד עם אתגר הזוגיות בזמננו? וכיצד נראה באמנות החינוך דרך של התפתחות?
על כל אלה בגיליון שלפניכם.

קריאה נעימה,
מיכל זיו קרמר