מחלה ומערכת החיסון
ד"ר גיל בר סלע
ישות האדם השלמה- בריאות ומחלה
השפה המדוברת והחשיבה היומיומית מייחסות מחלות לעולם הדומם. חלודה נתפסת כמחלה של ברזל, למחשב יש וירוס, המנוע של המכונית מגמגם. כל התופעות האלו כמובן שאינן מחלות אלא תהליכים כימיים בעולם הדומם או קלקולים במכונות מעשה ידי אדם. התפיסה המודרנית של מחלות, שאינה מתייחסת לתהליכים הרוחיים או הנפשיים של האדם החולה, רואה במחלה דבר מה דומה להווצרות חלודה או לקלקול במכונה. מכאן גם הצפייה שלאחר הסרת הגורם המכאני לתקלה, הרחקת הווירוס, או גם החלפת החלק הבלוי, תבוא החלמה שלמה.
אבל מחלה כלל אינה תהליך שיכול להופיע בעולם הדומם או לציית לחוקים שלו, המכאניים או הכימיים. מחלה כן יכולה להופיע בעולם הצומח, למרות שהיא עדיין שונה מאד ממחלות של חיות או בני אדם. על-מנת להבהיר זאת נחזור על מספר התבונניות אנתרופוסופיות בסיסיות. צמחים חולים עקב השפעות חיצוניות. טיב הקרקע, הלחות, מידת האור, שלהם נחשף הצמח גורמים לו להיות חזק או חלש, עמיד או רגיש למחלות או למזיקים. מה שמבדיל את הצמח מהדומם הוא כוחות החיים שבו. כוחות חיים אלו מהווים מעין גוף של חיים החודר את כל אברי הצמח ומשליט בהם חוקיות של גדילה ושל התפתחות, מנבט לעלה, לפרח ולפרי. 'גוף החיים' נושא בתוכו את תהליכי החיים התקינים של הצמח, כלומר את מחזור החיים הבריא. זאת, כל עוד לא נחשף להשפעות המזיקות מבחוץ. אותן השפעות חיצוניות מייצגות עבור הצמח את שינויי הנפש אותם חווים החיה והאדם כהתרחשות פנימית. גם לאדם גוף חיים השולט בגוף הפיזי ודואג לכך שלא ייחשף לתהליכי השחיקה וההחלדה של עולם הדומם. את גוף החיים לא ניתן לראות בעין הפיזית, אבל ניתן להקיש על מצבו מתוך תהליכי החיים המתרחשים בגוף, כמו תזונה ועיכול, שינה וערות.
כאשר המבט מופנה מן הצמח אל החיה מופיעה לנגד עינינו יכולת התנועה. החיה מסוגלת לנוע והיא עושה זאת עקב הדחפים הפועלים בה ותשוקותיה. כלומר, אצל החיה מופיעים לראשונה כוחות של נפש בנוסף לכוחות החיים של הצמח. כוחות אלו מתגלים לעינינו דרך ביטויים גופניים, כמו צליל קולה של החיה, שערותיה הסומרות ואופי תנועתה. העיקרון הנפשי- גופני המתווך את התחושות הגופניות כמו חום, קור, רעב וכאב, אל הנפש, ואת המשיכה או הרתיעה הנפשיות כגורמים של תנועה, אל הגוף, יכונה 'גוף הנפש'.
כפי שצוין כבר, גוף החיים נושא בתוכו את תהליכי החיים התקינים, בכללם גם כוחות שניתן לכנותם כוחות מרפא. במקום שבו צמח 'נפצע' תתרחש צמיחה חדשה ולכן שיח שנגזם מנץ ענפים חדשים ליד נקודת הגזם, עץ שנכרת מצמיח נצרים חדשים. זוהי יכולת של רגנרציה או יצירה מחדש, המתבטאת בצורתה המלאה בצמחים. יכולת של יצירה מחדש קיימת גם אצל חיות ירודות. שלשול הגינה שנחצה לשניים יצמיח את החסר ויהפוך לשני שלשולים. אבל ככל שהחיה יותר מפותחת יכולת הרגנרציה שלה פוחתת. סרטן שנקטעה צבתו יצמיח תוך מספר שנים צבת חדשה, אבל יונק שאיבד גפה אינו מסוגל להצמיחה מחדש. הגורם המחליש את יכולת הריפוי של גוף החיים הוא גוף הנפש. ככל שהאחרון מפותח יותר ומתבטא בחיה עם יכולות מורכבות יותר, כך יכולת הרגנרציה של גוף החיים פוחתת. כוחות המרפא של גוף החיים צריכים להיות קצת מחוץ לגוף הפיזי על מנת שיוכלו לפעול עליו בעצמה, כמו אצל צמח או חיה ירודה. נוכחותו של גוף נפש פעיל גורמת לחיבור צמוד יותר של הגופים, שבו גוף החיים נדרש בלי הרף לפעולת איזון ותיווך בין מה ש'מעליו' ומה ש'מתחתיו', ומחלישה את יכולת הריפוי העצמי של גוף החיים.
ניתן להבין נקודה זאת אם נתבונן באדם. גוף הנפש של האדם מוצף, במיוחד בזמננו אנו, בחוויות חושים אינטנסיביות המטפחות ומחזקות דחפים ותשוקות והופכות אותם לגורם חזק יותר ויותר בחיי האדם. פעילות נפש מעין זו, שאין בה איזון, פוגעת בפעולה התקינה של גוף החיים. היא תתבטא למשל, בעייפות ובתשישות, בהפרעות שינה ובהפרעות אכילה. אם המצב נמשך לאורך זמן יכולות תופעות אלו להיהפך למחלות כרוניות. כלומר, ככל שהנפש משוכללת יותר, ביכולתה להביא אל תוך האורגניזם חוסר איזון או אף כוחות של הרס, שאיתם נאלץ גוף החיים להתמודד כל הזמן. כך נפגמת יכולת הריפוי שלו.
החיה היא סך כל הדחפים שלה. דפוסי ההתנהגות של הנמר או הצפרדע נגזרים מעצם טבעם וידועים לכן מראש. לא כך הדבר באדם. על דרך הפעולה האנושית משפיעים מלבד הדחפים והתשוקות גם כוחות אינדיבידואליים השונים מאדם לאדם, למשל, כוחות של מוסר או של שיקול דעת. כל הכוחות האינדיבידואליים באדם הינם הביטוי של מה שניתן לכנות ה'אני' של האדם. מקורו של ה'אני' הוא מחוץ לעולם הטבע, בעולם הרוח. הוא כפוף לכוחות הטבע בגלל היותו קשור לגוף הפיזי, לגוף החיים ולגוף הנפש של האדם, אך ככל שהוא מפתח את יכולותיו האינדיבידואליות, כך הוא הופך לחופשי מן הדטרמיניזם של הטבע. אותו חלק של האני החודר את הגופים ה'נמוכים' יותר ומווסת את פעולותיהם יכונה 'גוף האני'. מידת החדירה של 'גוף האני' את יתר הגופים והשפעתו על מאזן הכוחות שלהם מתבטאת גם כן, יחד עם שלל ההשפעות הביולוגיות והנפשיות, בסך הכל המהווה את בריאותו של האדם. כלומר, מצב של מחלה אינו רק תוצאה של שיבוש במערך ביולוגי סבוך שמדעי הטבע שוקדים לשפוך עליו אור, אלא הוא נגזר גם, ואולי בראש ובראשונה, מתנאים רוחיים סבוכים לא פחות הקשורים לחייו הפנימיים של האדם.
חיבורם של גוף האני וגוף הנפש אל גוף החיים והגוף הפיזי באיבר מסוים יכול להיות חלש מידי או חזק מידי. בשני המקרים התוצאה תהיה מחלה. במצב הבריא, כאשר האדם מניע יד או רגל, אין הוא חש את פעילות גוף האני וגוף הנפש שמהווה את גורם התנועה. אבל כאשר גוף הנפש אוחז בגפה חזק מידי, היא נהיית רגישה והאדם חש בכאב. כאשר גוף האני לכוד בגפה ואינו מסוגל לסגת ממנה באופן חופשי, התוצאה היא התכווצות שרירי הגפה עד כדי שיתוק.
ובכיוון השני, אחיזה חלשה מידי לאורך שנים של גוף האני וגוף הנפש באיבר מסוים, עלולה לגרום להתפתחות של מחלת הסרטן. כאשר העיקרון המעצב של הגוף עצמו, הפועל מגוף האני וגוף הנפש, אינו חזק מספיק, אזי יכול להשתלט על כוחות הגדילה של גוף החיים עקרון מעצב שהוא זר לגוף האדם ולהביא לגידול לא מבוקר של תאים, שהוא התהליך הסרטני.
מערכת החיסון כביטוי לפעילות האני
מערכת החיסון היא זירת ההתמודדות של האני החדור בגוף עם העולם החיצון הפולש אליו. כוחות האני הם המניעים כל תהליך התפתחותי באדם. נוכחותם לובשת אופי שונה בתקופות שונות בחיי האדם. בעוד שבילדות פועל האני דרך הגופים בתהליכי הגדילה וההתבגרות הגופנית, הרי שבהמשך החיים הופכת פעילותו לגלויה יותר ומתבטאת בהבשלת כוחות הנפש לפעולה ערה ומודעת. ההתפתחות נמשכת בשנים המאוחרות יותר של החיים, המאפשרות מרחב חופשי יותר לפעולת האני, לאחר שהשתחרר מעט מהתלות המוחלטת בגוף. השינוי באופי הפעולה של האני לאורך השנים, הוא הגורם המרכזי הקובע את יכולת ההתמודדות של מערכת החיסון, ולאו דווקא שינויים שמקורם בעולם החיצון.
מנקודת הראות של מדעי-הטבע, כל תא בגוף נושא תווית זיהוי אישית בדמות מוליקולות שונות שמשתנות מאדם לאדם. תאים או גורמים ביולוגיים שאינם נושאים תווית זו, מעוררים את מערכת החיסון, הפועלת להרחקת הגורם הזר מהגוף וגם שואפת לזכור את זהותו של הגורם הזר. מערכת החיסון הגופנית מושתתת על תקשורת בין תאית מסובכת. בתוך מערכת תקשורת זו ניתן למצוא תאים הפועלים ישירות כנגד גורם זר החודר את הגוף, דוגמת וירוס, חיידק או תא שעבר שינוי סרטני. ניתן גם למצוא תאים שיוצרים נוגדנים שהם ספציפיים לאותו גורם זר, הנקשרים אליו ומהווים חוליה מקשרת לפעולת שאר תאי מערכת החיסון. הנוגדנים גם יוצרים את הזיכרון החיסוני שיאפשר לזהות את אותו גורם גם לאחר שנים רבות. רקמות רבות נוספות בגוף מייצרות ומפרישות חומרים שונים, הקרויים ציטוקינים, המעוררים לפעילות את האוכלוסיות השונות של תאי מערכת החיסון.
כל הפעילות הערה הזאת מתרחשת בתוך מערכת הדם וממנה משפיעה על כל האיברים. התרחשות זו בתוך המדיום של היסוד הנוזלי באדם, היא תוצאה של פעילות האני העוברת בצורה הרמונית, דרך גוף הנפש אל גוף החיים והגוף הפיזי. תהליך הזיהוי של גורם זר הנישא בזרם הדם יכול להתרחש בצורה מהירה, בזכות הנוכחות האקטיבית של האני, המגיעה עד הגוף הפיזי. התגובה החיסונית לזיהוי הגורם הזר, מועצמת על ידי תהליך של עלית חום.
עוצמת פעילות האני מכתיבה את אופי התגובה של מערכת החיסון ויכולה לעורר מחלות שהן שונות לגמרי זו מזו. בקוטב האחד נמצאות מחלות החום המגבירות את התודעה הגופנית, כלומר את פעולת האני בתוך הגופים. בקוטב השני נמצאות מחלות כרוניות רבות, ביניהן מחלת הסרטן. בבסיסן של מחלות אלה, נמצא חוסר היכולת של האני לחדור את התהליכים הגופניים עד סופם. מצב זה מונע ממערכת החיסון לפעול, כיוון שתהליך הזיהוי הביולוגי, התלוי בפעולה התקינה של האני בגוף, לא מתרחש.
אפשר גם להתבונן על פעילות האני במערכת החיסון מנקודת ראות ביוגרפית - התפתחותית. ילדותו של אדם מלווה במחלות חום, שדרכן בונה הגוף האתרי את הזיכרון של מערכת החיסון למרכיביו של העולם החיצון. זיכרון זה יפעיל בצורה מיידית את מערכת החיסון בעתיד, אם וכאשר תהיה שוב חשיפה לאותו גורם זר. הרפואה האנתרופוסופית רואה את החשיבות העצומה של ההתפתחות התקינה של מערכת החיסון. התהליך יכול להתרחש באופן תקין, רק כאשר האני האנושי מכוון אותו, רק כאשר האני האנושי פועל בלי הפרעה דרך החום המתלווה למחלה. מדיניות גורפת של חיסון ילדים כנגד כל מחלה שרק אפשר, כולל מחלות שהילד יכול להתמודד עימן בכוחות עצמו, יכולה להפריע לתהליך הבנייה של מערכת החיסון בילד. האני מעצב את הגופים האנושיים דרך הפעילות היוצרת חום של מערכת החיסון, והגורם הזר שחדר לגוף מורחק מן המדיום הנוזלי של האורגניזם לאחר שסיים את תפקידו. זהו תהליך שהוא קל יחסית לילד, אשר גופו הוא עדיין בתחילת עיצובו, אך קשה לאדם מבוגר שגופו כבר מעוצב ונוקשה.
בשלושת השביעונים הראשונים לחיים האני פוגש את העולם בעיקר דרך הגופים. בשלושת השביעונים הבאים, החל מגיל 21, נקודת הכובד של המפגש עם העולם עולה לספירה של חיי הנפש. ככלל, השנים שבין גיל 20 ל- 40 הן שנים של בריאות של הגוף. לעומת זאת, אצל אנשים בגילאים אלו מתגלות לראשונה רוב מחלות הנפש. גם אצל אנשים 'בריאים', שאינם חולים במחלות נפש, יכולים להופיע בגילאים אלה סימפטומים פסיכוסומאטיים שונים, כמו כאבי ראש כרוניים, הפרעות בקצב הלב, או כאבי בטן והפרעות עיכול.
כל התופעות האלה הן ביטוי לזירת התמודדות החדשה של האני עם העולם, שהועתקה מן הרמה הגופנית לספירה הנפשית. את התופעות הגופניות שהוזכרו אפשר להבין כעקבות שמותיר בגוף התהליך שעוברת מערכת החיסון בספירת חיי הנפש. מערכת החיסון לומדת, בתקופה זו של החיים, להבדיל בין מה ששייך לאני לבין מה ששייך לעולם בתחום הנפשי. בגילאים אלו החיים מציבים בפני האדם דרישות רבות והלחצים הנפשיים מתעצמים. האדם מוצא את עצמו נע בין מיסגרות של לימודים, עבודה, משפחה ולעיתים מיסגרות נוספות. בכל התחומים האלו הוא צריך גם לזהות את מקומו שלו עצמו וגם לפגוש תכנים רבים החודרים לנפשו מבחוץ. בשנים אלו הנפש כבר אינה תלויה רק בגוף הנפש. יש בה כבר התרחשות פנימית התופסת חלק נרחב מן החוויה הנפשית, שאינה מבוססת עוד רק על רשמי החושים. כתוצאה של הפעילות הנפשית, נחלשת הפעילות הבונה של האני, החודרת בצורה הרמונית את כל הגופים דרך מערכת הדם. האני פועל כעת יותר באופן ישיר על הגוף הפיזי דרך מערכת העצבים, והשפעתו זאת היא המביאה בין השאר לתלונות הפסיכוסומאטיות.
אם בתקופת חיים זאת, האני האנושי מסוגל לעמוד איתן ולא להיסחף בזרם האדיר של ההשפעות המציפות אותו, הרי שהוא יוצר פעולה של חיסון ברמה הנפשית. הוא מפתח תהליכי חום במרחב הנפשי. באמצעות ההתחזקות הנפשית הזאת האדם יכול לייסד בריאות חדשה, לשמור על נפש בריאה בגוף בריא.
משבר אמצע החיים מהווה ביטוי לתחילת התפתחותה של מערכת החיסון ברמה הרוחית. האחיזה של האני בתהליכי הבנייה של הגוף מתחילה להישמט. מופיעים כל מיני סימנים קטנים המאותתים לנו שלא ניתן להפוך את כיוונם של התהליכים הגופניים. גם סימנים גדולים יותר, בדמותן של מחלות כרוניות, מתחילים להופיע בגיל זה. ההכרה בזמניותן של כל היכולות הגופניות, מובילה למשבר המכונה משבר אמצע החיים. מתוך המשבר הזה האדם יכול להוליד בתוך נפשו חופש, חופש רוחי. התהליך שבו האדם מזהה את פעולתה של ישותו הרוחית בתוך הביוגרפיה האישית שלו יכול להתרחש. הזיהוי הזה עשוי להביא את האדם לידי לקיחת אחריות על מעשיו ועל חייו עד כה. או במילים אחרות, האדם מייסד כעת מערכת חיסון רוחית העוזרת לו לזהות את עצמו מול העולם בספירה חדשה. זיהוי זה מאפשר לנו ליצור בריאות פנימית שתחזיק מעמד גם מול הקשיים הגופניים שצפויים להגיע עם הגיל, וגם מול כוחות השקר המצויים בעולם ומתגלים לאדם כשתודעתו הרוחית מתפתחת.
מחלה ומערכת חיסון הם סיבה ותוצאה הכרוכות זו בזו. בעולם הצומח, ניכרים עקבות ראשונים של פעילות חיסונית, בהתפתחות זנים שהינם עמידים להשפעות סביבה מזיקות. עמידות זו נרכשת במשך מחזורי חיים רבים של הצמח. לעומת זאת, יכולתו של אדם לעמוד מול הקשיים שחייו מביאים לו, תלויה בתהליכים של התפתחות פנימית. מערכת החיסון של האדם נחלשת, כאשר אין זרימה חופשית של הזרם המרפא, כאשר האני שלו לא מצליח לחדור את הגוף הפיזי דרך גוף הנפש וגוף החיים. בשנות הילדות מתמודד האני עם העולם בעיקר בספירה הגופנית. הכשרים להתמודדות נפשית כלל אינם נמצאים עוד ברשותו ולכן תגובה חיסונית כלל לא תתרחש בספירה זו. אם הילד חווה חוויות קשות, הוא ישא עימו את הפצע נפשי שנוצר בילדות אל הבגרות. בשנים בהן מתפתחת מערכת החיסון של הנפש, יוכל האדם להתמודד עם חווית הילדות הקשה. אם גם אז יהיה זה מעבר לכוחותיו, הרי שימשיך להדחיק אותה. באופן זה נוצר הבסיס להופעה של מחלות גופניות הנובעות מהחולשה הנפשית, שתחילתה בטראומת הילדות.
לחולשת האני ומערכת החיסון יכולות להיות סיבות רבות והן מוצאות את ביטויין במחלות השונות. שיטות רבות של רפואה משלימה מדברות על 'חיזוק מערכת החיסון'. כאשר מביטים בנושא מנקודת המבט של ישותו השלמה של האדם, נוכחים לדעת שהוא משתרע הרבה מעבר למניעת שפעת או הגברת פעילותם של תאי הדם הלבנים.