משמעותם וערכם של החינוך המרפא ושל העבודה המרפאת

קרל קוניג

חברת רווחה המתחילה לשכוח את אנושיותה הפנימית ביותר - (אנושיות המסרבת להרפות מתפיסות גזעניות בו בזמן שברשותה אמצעי הרס היכולים, ברגעים ספורים, ליטול מיליוני חיים), סדר חברתי ששכח מכבר את הסדר השמימי ודורש מוסר חדש אותו אין למצוא בהעדר אל – חברה כזו בוראת לעצמה קשת חדשה של משימות: לסייע לחלש, לנכה, למי שהפך נכלם, חיגר וחלוש; לסייע להם באופן בו יוכלו לזכות שוב באנושיותם. האין פה נס גדול המבקש להתגלות בפנינו? האנושות מכלה את עצמה, אך יוצרת בתוכה משהו חדש המאפשר, מתוך החלק הקמל של קיומה, לנבט לצמוח. חינוך מרפא בכללותו והעבודה המרפאת הם כזרע הנובט מהפרי הרקוב.

כדי שנוכל לזהות את משימתו האמיתית של החינוך המרפא, עלינו להבין אותו לעומק. לא מדובר כאן רק בפסיכיאטרית ילדים או בניסיון פדגוגי ופסיכולוגי "לשלוט" בילדים שנפגעו מסביבתם ובמתבגרים שננטשו. העבודה המרפאת שואפת להתהוות לפעילות בהיקף עולמי כדי שה"איום על האדם," המצוי בכל, יֶעָנֶה באופן מועיל. על ה"גישה המרפאת" לבוא לידי ביטוי בכל צורה וסוג של עבודה סוציאלית, בסיוע נפשי, בטיפול בגיל הזהב, בשיקום של נפגעי הנפש והמוגבלים בגופם, בתמיכה ביתומים ופליטים, בבעלי נטיות אובדניות ובנואשים, אפילו בעזרה בפיתוח, בצבא השלום הבינ"ל וביוזמות דומות. זהו המענה היחיד שאנו – בה במידה שאנו רוצים להיות בני אדם – יכולים כיום להעמיד מול האנושות, הרוקדת על סף תהום. לא ועידות פילוסופיות, פגישות בינ"ל, אסיפות דתיות או כנסים מדעיים מפלצתיים ישַנו משהו מריקוד מקאברי זה. בפגישות כאלה רוצה כל אחד לשמוע רק את עצמו ונאלץ, מכורח הנסיבות, לנסות לדחוף עצמו למרכז הבמה.

רק העזרה של אדם לאדם – המפגש של אני עם אני - ההתעוררות לנוכחות של הזולת, מבלי לחקור את אמונתו או תפיסת עולמו הפוליטית, אלא פשוט מפגש בין שני אנשים, בגובה העיניים, יוצר את החינוך המרפא העומד מנגד לאיום על אנושיותנו הפנימית מכל. אולם מפגש זה יכול להיות יעיל באמת, רק אם ילוּוֶה בהכרה בסיסית שמקורה בלב. תובנה הכרחית זו אינה פשוטה להבנה וקשה אף יותר ליישמה. זאת כיוון שהיא קשורה ב"אניותו" של היחיד ונובעת מעבודתו העצמית, לאור שיפוטו העצמי. זו כוונתי: עלינו ללמוד לזהות את עצמנו כמחנכים מרפאים לא רק כמנחים כי אם בו זמנית גם כמונחים; לא רק כמורים, אלא בו ברגע גם כתלמידים. כל עוד הרופא בוחן את החולה רק מתוך המחלה, הוא נותר זה המחלק תרופות ורופא אליל. כמה פסיכולוגים ופסיכותראפסיטים תופשים את מטופליהם כדשא וירוקת מבלי לשים לב שהם עצמם, אפילו אם עברו טיפול, אינם פרחים, כי אם חלק מאותו הדשא? לעתים קרובות מחנכים מרפאים ועובדים סוציאליים מרגישים עליונות על ילדים והורים. במפגש עם אנשים מפגרים ונכים, אנשים הזקוקים לעזרה ואנשים המבקשים ליווי, קל מאד לקחת את תפקיד האיש החזק.

הגישה החינוכית-מרפאת מופיעה רק כאשר ענווה חדשה מתחילה לצמוח בלב, המזהה בכל פנים אנושיות את אחי. בפני צורך, השפלה וסבל, ענַווה כה מוחלטת ועם זאת כה רכה תביא לעינינו את אותן דמעות הגורמות לרצוננו לעזור להיות נחוש, מסור ונכון להחליט. זה העיקר. דמעות כאלה גורמות לנו לזהות מיד שאני יכול לעזור רק אם אני מוכן לראות באחי את נותן העזרה ובעצמי את מקבל העזרה. כשאני עוזר לו, אני נעזר. כשאני מוביל אותו, הוא מנחה אותי. כשאני מאכיל אותו, אני עצמי מקבל לחם. רק אז דברי הבשורה: "מַה־שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם" (הבשורה הקדושה על פי מתי כה:מ') מתחילות להיות ממשוּת. 

החינוך המרפא היה והנו מדע בהתהוות. כך, הוא שייך לתחום הפסיכיאטרייה של הילד ומהווה חלק מרפואת ילדים, נוירולוגיה ופסיכולוגיה. אך החינוך המרפא הנו גם אמנות, הלכה למעשה, הצומחת וגדלה. בכך, הוא מהווה חלק מהפדגוגיה ומהחינוך המיוחד, אך משתייך גם לתחומים רבים נוספים: פיזיותרפיה, אוריתמיה, אוריתמיה מרפאת, ציור חינוכי, רישום, הלחנת מוסיקה ונגינה, תרפיה במוסיקה וריפוי בדיבור  - כל אלה שייכים לתחום החינוך המרפא. כמו כן שייכות לחינוך המרפא כל מלאכות היד כמו אריגה, קדרות, עבודת עץ ועוד אי אילו מלאכות המשתייכות לכאורה לריפוי בעיסוק. אך במובנו הרחב ביותר, החינוך המרפא אינו רק מדע או אמנות יישומית, אלא גישה אנושית. ככזה, הוא יכול לשמש מרפא למי שעומד תחת האיום הלוחץ על האדם. אולם, זהו ייעודו של כל אדם היום; להתמודד עם איום זה, לעזור ולקבל עזרה, זו המשמעות וזהו הערך של העבודה המרפאת.

 קרל קוניג  1966-1902, מייסד תנועת "קמפהיל",
(תנועה המאגדת בתוכה קהילות לחינוך מרפא ותרפיה סוציאלית ברחבי העולם).

תרגמה: נעמי איבל