אנתרופוסופיה בישראל

 




הוראת מלאכות-יד בבית ספר וולדורף

מאת: אורית דותן


חינוך וולדורף במהותו, הנו ללמד את הדבר הנכון בזמן הנכון באורח כזה שיהיה מותאם להתפתחות הילד והשתנות תודעתו. תודעת המורה למלאכות-היד, צריכה להיות פעילה בכל דבר שהוא מלמד: עליו לדעת מדוע נבחרת מלאכה מסוימת בגיל מסוים ואיך ללמדה. מניסיוני, שאלת ה-מדוע היא השאלה הפשוטה יותר. בתשובה לשאלה זו ניתן להגיע לחוקיות מסוימת, התואמת את התפתחות הילד ועל פי חוקיות זו לבנות תוכניות למודים אשר צריכות להבחן כל העת מחדש, על-מנת שלא תהיה קפיאה בתבניות שאינן תואמות את התפתחות הזמן וההשתנות התודעתית הכללית של האנושות. על שאלת ה-איך, הרבה יותר קשה לענות ולשאלה זו אתייחס בהמשך. על-מנת להמחיש למה כוונתי בשאלת ה-מדוע, אביא דוגמאות למלאכות יד אשר כל אחת מהן מתאימה לגיל אחר בהתפתחות הילד.

מלאכת הסריגה

בשנים הראשונות ללמודי הילד בביה"ס, על המורה לפנות אל המערכת הריתמית: ריתמוס הנשימה, ריתמוס הדם. הידיים הממוקמות באזור הלב ומערכת הנשימה, אשר אותן מכנה רודולף שטיינר "העיניים של המערכת הריתמית", הן המשתתפות הפעילות במלאכת הסריגה שהינה ריתמית ותנועתית. עם זאת דורשת מלאכת הסריגה סדר בתהליך העבודה; אנו מעלים על המסרגות עין אחר עין, סורגים אותן אחת אחרי השנייה ואיננו יכולים לדלג על שלבים. כאשר מתבוננים בילדים הלומדים לסרוג, ניתן לראות שבתחילה הילדים מדלגים על עיניים: העין הראשונה נסרגת, על העין השנייה והשלישית מדלגים כאילו שאינן שם בכלל וסורגים את העין הרביעית. בהדרגה לומדים הילדים לסרוג בצורה מסודרת, יכולת הריכוז ותשומת הלב שלהם מתחזקת עם שהם מגלים בעצמם את טעויותיהם ולעתים אף יכולים לתקנן בעצמם. "על ההוראה להוביל לספירות המעשיות של החיים. יש הרבה בני אדם בעולם שאין להם מושג עד כמה יכולים הגיון בריא וחשיבה להתפתח, באמצעות למידת מיומנות הסריגה". [רודולף שטיינר] מלאכת הסריגה מלווה בחזרות רבות ונמשכת לאורך זמן וסוג פעילות זה מחזק את כוחות הרצון. אנו רואים שמעבר לפתוח הקשר בין העין – ליד ושפור הקואורדינציה, אנו עובדים עם המערכת הריתמית, תוך חיזוק כוחות הרצון והכנת יכולות החשיבה האמורות להתפתח בגילאים מאוחרים יותר.

רקמת צלבים

בהיות הילדים בגילאי תשע-עשר, חל שינוי בתודעתם. הם מתחילים להפריד עצמם מהעולם ומלאכת רקמת הצלבים מסייעת לתהליך זה. חווית ה-X (כך נרקם התך ברקמת צלבים), מחזקת את חווית ההפרדה של הילד מהעולם.

אריגה

מלאכת האריגה קשורה יותר ללמוד הטכנולוגיה ומשתלבת בתוכניות הלמודים עם גיל ההתבגרות. האקטיביות של: למעלה ולמטה, המלווה בחזרות רבות, בקווים ישרים כבר אינה זרימה חופשית ותנועה חופשית כמו בסריגה, אלא מתבצעת "במסגרת" והשפעתה על הכוחות האתריים [כוחות החיים] שונה מזו שהיינו מעונינים בה לגילאים הצעירים. בסריגה הילד היה עדיין חלק מהעולם באופן תנועתי וזורם. ברקמת צלבים הוא הפריד עצמו מהעולם X))ועתה, בבצוע האריגה הוא חווה את עצמו כ"אני עומד בתוך העולם" (+) ולידו עומדים "אניים" נוספים הנבדלים ממנו. בגיל ההתבגרות, אם התנאים מאפשרים זאת, נלמדת מלאכת הטוויה. הילדים טווים חוט אשר חוזקו, גמישותו ואורכו יקבעו ע"י עבודתם, בעוד שקודם לכן קבלו חוטים מהמוכן. טווית החוט יכולה להיות סימבול לכך שהם מתחילים לטוות את גורלם האישי על האדמה. בגיל ההתבגרות משתנה דרך חשיבתם: חשיבה שהיתה תמונתית, הופכת לחשיבה אינטלקטואלית ובמובן זה הם לומדים לטוות את "חוטי מחשבתם". כשאנו מלמדים ילדים מלאכות כגון אלו, אנו מקווים שבבוא היום ידעו לטוות בחכמה את חוט גורלם וחוטי מחשבותיהם ולהעמיד עצמם בעולם יחד עם בני אדם אחרים, כך שחוטי גורל רבים יתאחדו יחדיו לאריג נאה. אלו היו דוגמאות למתן תשובות לשאלת ה-מדוע ללמד מלאכה מסויימת בגיל מסויים.

מניסיוני, שאלת ה-איך ללמד הינה שאלה שהרבה יותר קשה לענות עליה ואף קשה יותר לבצעה. תפיסתי הבסיסית הינה שכדי שיצירתו של האדם תהיה חופשית, עליו לפעול לתוך מה שהוא יוצר בכל פנימיותו ומתוך חוויה זו להגיע לאותה מהות חיה אצל הילד ולסייע לו לגלותה ולהביאה לפעילות בתוך העולם. ההנחה הבסיסית שלי הינה שאכן המורה שבחר ללמד מלאכות יד חווה בעצמו חוויה זו אך עם זאת, כחלק בלתי נפרד ממלאכות היד, על המורה להיות מיומן, כך שילמד את הילדים ליצור מוצרים שיהיו מותאמים למטרה שלמענה יוצרו, תוך היותם מבוצעים טכנית ואמנותית. מיומנותו של המורה תאפשר לו להנחות את הילד באופו כזה שהמלאכות יתבצעו בזרימה תנועתית שתאפשר לנושאים הטכניים להיות רק "משרתי המטרה" ולא המטרה עצמה. באופן כללי ע"פ תפיסתי יש למצוא את הדרך איך לשחרר את מלאכות היד מהתפיסה הטכנית המקובלת ואיך לפגוש את המהות החיה של הילד. החשיבות האמיתית הינה מה הילד חווה במהלך העבודה; על אלו מכשולים התגבר, האם מוצא הוא בתוכו את האומץ לטעות, לראות את טעותו, לתקנה ולהיווכח תוך כדי כך שלכל מאמץ פנימי שהוא עושה יש השפעה על התקדמותו. אם אצליח כמורה להביא את הילד לכך ששמחה והתלהבות מלוות ברצינות וחריצות יהיו שותפים בלתי נפרדים מהתהליך ושמתוך התהליך ינבעו כוחות אהבה שיהיו מעורבים בתהליך היצירה, כך שמשהו מנפשו של הילד היוצר יזרום לתוך החומר, אז אדע שאני בדרך הנכונה. אם יגיע המורה ל-איך של כל ילד, לדרך הנכונה ללמד כל ילד וילד ע"פ אופיו ותכונותיו תהפוך הפעילות לחשובה יותר מהתוצר הסופי שהינו בר חלוף. כמורה המכשירה מורים להוראה אני יכולה לומר שכאן צריכות לבוא לביטוי איכויותיו הפנימיות של המורה-אני יכולה לתת לתלמידי –אלו שילמדו ילדים בעתיד-דוגמא אישית בכך שאגיע ל-איך שלהם אך אין לי דרך ברורה ומובנית ללמד זאת מעבר לדרישה שלי מעצמי ומתלמידי להמשיך ולנוע הלאה, להמשיך להתפתח-כל אחד במקומו הוא אל השלב הבא שלו ולקוות שאהבת המורה לתלמידיו, הכבוד שהוא רוכש להם כאינדיווידואלים שנמצאים בתהליך של התהוות והכרת התודה על כך שהם תלמידיו תיצור מפגש כזה שהמורה ימצא את הדרך הנכונה להביא את כוחותיו הפנימיים של תלמידו לפעילות אקטיבית ויוצרת. נכון הדבר לגבי מלאכות יד ונכון הדבר לגבי כל נושא נלמד שכן השאיפה הינה שהמורה המקצועי בחינוך וולדורף יהיה קודם כל מורה לכל דבר ורק אחר כך מורה מקצועי. מפעמת בלבי התקווה שאם כל פעילות שהילד עוסק בה היום תהא חוויה פנימית אמיתית שכל ישותו שותפה בה תיהפך עשייתו בעתיד לעשייה מקודשת אשר באמצעותה יזרמו לעולם כוחות מוסריים אשר יוכלו להתמיר את הרע ולהופכו לטוב.

חזור | לראש המסך


 

ב-1919 פנה אמיל מולט, מנהל בית-החרושת וולדורף אסטוריה בשטוטגרט ואחת מהדמויות המובילות בתנועה של השילוש החברתי, אל רודולף שטיינר בבקשה לייסד בית-ספר לילדים של פועליו. החל מ-1907 ועד מותו של רודולף שטיינר, ומאז ועד היום בכל המרכזים האנתרופוסופיים בעולם, ניצבים המחקר, הריפוי והיצירה האמנותיים במרכז של כל פעילות אנתרופוסופית. האוריתמיה הנה אומנות אשר מכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה, השירה והפואטיקה. הרפואה האנתרופוסופית התפתחה מתוך עבודתם המשותפת של ד"ר איטה ווגמן ורודולף שטיינר עם קבוצת רופאים בבית-החולים בארלשהיים שליד דורנאך, שוויץ. הביוגרפיה עוסקת בהתפתחות האדם ומתארת (על ידי החוקים הביוגרפים) את המסע האנושי מלידה עד מוות, את התפתחותו הגופנית, הנפשית והרוחנית של האדם ואת הצמתים החשובים בחייו. רודולף שטיינר נתבקש ב-1924 על ידי קבוצה של חקלאים ממרכז אירופה שגילו דאגה לנוכח ההתדרדרות בבריאות של זני צמחים ובעלי חיים, להניח יסוד למדע ולפרקטיקה אנתרופוסופיים בחקלאות.

© כל הזכויות שמורות למחברים ולאמנים